<h1>או"ז שו"ת סימן תשנ"ב</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ואשר שאלת על ראובן שאמר נאמן עלי עכו"ם פלוני ופלוני וכיון שראה שהעכו"ם עוזר לשמעון אמר חוזרני בי. סתמת דבריך ולא פירשת אם בבית דין אמר או חוץ לבית דין ואם קנו מניה או לא קנו מניה אם לדון ואם להעיד ונתתי את לבי לבאר את הענין. תנן בזה בורר [סנהדרין כ"ד ע"א] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך פי' בין לדין בין לעדות. נאמני' עלי שלשה רועי בקר פי' לדין אע"פ שאין מומחין אבל לעדות כשירין הן רמ"א יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו. [שם ע"ב] ארשב"ל מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור בו ורבא טעמא דנפשיה קאמר וס"ל דכי פליגי רבנן בלאחר גמר דין אבל לפני גמר דין מודו אבל לר"י בין בזה בין בזה מחלוקת הלכך ג' מחלוקת בדבר לרשב"ל לרבנן בין לפני גמר דין [בין לאחר גמר דין] אינו יכול לחזור בו (בין) לר"מ לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו לר"י בין לפני גמר דין בין לאחר גמר דין לר"מ יכול לחזור לרבנן אינו יכול לחזור ולרבא לפני גמר דין לכ"ע חוזר בו ולאחר גמר דין לר"מ חוזר ולרבנן אינו חוזר. ופסק רבי' יהודה בר נתן זצ"ל דהלכה כדפסיק רבא דהוא מאמוראי בתראי ותו דשלח ליה ר"נ בר רב חסדא לר"נ בר יעקב ילמדנו רבינו לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים פי' אבל לפני גמר דין לכ"ע חוזר דהיינו כרבא רב אשי אמר הכי שלח ליה באתן לך מחלוקת או במחול לך מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים ופסק רבי' יצחק אלפס כהני תרי לישני דרב נחמן בר יעקב הלכך אתבריר דהיכא שקיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין חוזר א"כ הא דאתינן עלה שכתבת שכיון שראה ראובן שהעכו"ם עוזר לשמעון אמר חוזרני בי ש"מ קודם גמר דין חזר בו הלכך אמת דינו של שמעון ושפיר מצי למיהדר ביה דהלכה כרבא דלפני גמר דין יכול לחזור בו כדפרישית ואפי' אם אמר כך לאחר ג"ד חוזרני בי או אם היתה הקבלה לעדות (ונכר העד בשהעיד או גמר דין) אפי' הכי יכול לחזור בו אם לא קנו מיניה קודם הג"ד או קודם שהעיד דבדיבור דעלמא שאמר נאמן עלי עכו"ם פלוני אין זה כלום אפי' בישראל קרוב דבדברים לא משעבד נפשיה כההיא דפ' השוכר את הפועלים [צ"ד ע"א] דתני מתנה שומר חנם להיות כשואל ופרכינן במאי בדברים אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפי' בשלא קנו בההיא הנאה דהוא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הא למדת דקבלה בדברים לאו כלום הוא ואפי' ר' יוחנן לא פליג אלא משום דבההי' הנאה דקא משוי ליה אינש מהימנא גמר ומשעבד נפשיה אבל האי דאתינן עלה מאי הנאה אית ליה דנימא משעבד נפשיה אלא ודאי אמירה דידי' שאמר נאמן עלי עכו"ם פ' לאו כלום הוא ומצי למיהדר ביה אפי' לאחר גמר דין או אפי' לאחר שהעיד דמה שנתרצה בדברים אין זה כלום כדפרכי' ר"פ השותפין [ג' ע"א] וכי רצו מאי הוי הא הדרו בהו א"ר (יוסי) [אסי] אמר ר"י שקנו מידו וכ"כ רבי' יצחק אלפס דהיכא דקיבל עליו קרוב או פסול כבי תרי וקנו מניה (ליה) [לא] מצי הדר ביה, נמי (כבר) [מוכח] דדוקא בקנין מועלת הקבלה הלכך הכא הואיל ולא קנו מניה ה"ז חוזר אפי' לאחר גמר דין או לאחר שהעיד. עוד שייך כאן להאריך אבל אין פנאי ואתה בנאי. לשמים קנאי.
<h2>דף קכח.</h2>
ואשר שאלת על ראובן שאמר נאמן עלי עכו"ם פלוני ופלוני וכיון שראה שהעכו"ם עוזר לשמעון אמר חוזרני בי. סתמת דבריך ולא פירשת אם בבית דין אמר או חוץ לבית דין ואם קנו מניה או לא קנו מניה אם לדון ואם להעיד ונתתי את לבי לבאר את הענין. תנן בזה בורר [סנהדרין כ"ד ע"א] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך פי' בין לדין בין לעדות. נאמני' עלי שלשה רועי בקר פי' לדין אע"פ שאין מומחין אבל לעדות כשירין הן רמ"א יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו. [שם ע"ב] ארשב"ל מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור בו ורבא טעמא דנפשיה קאמר וס"ל דכי פליגי רבנן בלאחר גמר דין אבל לפני גמר דין מודו אבל לר"י בין בזה בין בזה מחלוקת הלכך ג' מחלוקת בדבר לרשב"ל לרבנן בין לפני גמר דין [בין לאחר גמר דין] אינו יכול לחזור בו (בין) לר"מ לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו לר"י בין לפני גמר דין בין לאחר גמר דין לר"מ יכול לחזור לרבנן אינו יכול לחזור ולרבא לפני גמר דין לכ"ע חוזר בו ולאחר גמר דין לר"מ חוזר ולרבנן אינו חוזר. ופסק רבי' יהודה בר נתן זצ"ל דהלכה כדפסיק רבא דהוא מאמוראי בתראי ותו דשלח ליה ר"נ בר רב חסדא לר"נ בר יעקב ילמדנו רבינו לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים פי' אבל לפני גמר דין לכ"ע חוזר דהיינו כרבא רב אשי אמר הכי שלח ליה באתן לך מחלוקת או במחול לך מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים ופסק רבי' יצחק אלפס כהני תרי לישני דרב נחמן בר יעקב הלכך אתבריר דהיכא שקיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין חוזר א"כ הא דאתינן עלה שכתבת שכיון שראה ראובן שהעכו"ם עוזר לשמעון אמר חוזרני בי ש"מ קודם גמר דין חזר בו הלכך אמת דינו של שמעון ושפיר מצי למיהדר ביה דהלכה כרבא דלפני גמר דין יכול לחזור בו כדפרישית ואפי' אם אמר כך לאחר ג"ד חוזרני בי או אם היתה הקבלה לעדות (ונכר העד בשהעיד או גמר דין) אפי' הכי יכול לחזור בו אם לא קנו מיניה קודם הג"ד או קודם שהעיד דבדיבור דעלמא שאמר נאמן עלי עכו"ם פלוני אין זה כלום אפי' בישראל קרוב דבדברים לא משעבד נפשיה כההיא דפ' השוכר את הפועלים [צ"ד ע"א] דתני מתנה שומר חנם להיות כשואל ופרכינן במאי בדברים אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפי' בשלא קנו בההיא הנאה דהוא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הא למדת דקבלה בדברים לאו כלום הוא ואפי' ר' יוחנן לא פליג אלא משום דבההי' הנאה דקא משוי ליה אינש מהימנא גמר ומשעבד נפשיה אבל האי דאתינן עלה מאי הנאה אית ליה דנימא משעבד נפשיה אלא ודאי אמירה דידי' שאמר נאמן עלי עכו"ם פ' לאו כלום הוא ומצי למיהדר ביה אפי' לאחר גמר דין או אפי' לאחר שהעיד דמה שנתרצה בדברים אין זה כלום כדפרכי' ר"פ השותפין [ג' ע"א] וכי רצו מאי הוי הא הדרו בהו א"ר (יוסי) [אסי] אמר ר"י שקנו מידו וכ"כ רבי' יצחק אלפס דהיכא דקיבל עליו קרוב או פסול כבי תרי וקנו מניה (ליה) [לא] מצי הדר ביה, נמי (כבר) [מוכח] דדוקא בקנין מועלת הקבלה הלכך הכא הואיל ולא קנו מניה ה"ז חוזר אפי' לאחר גמר דין או לאחר שהעיד. עוד שייך כאן להאריך אבל אין פנאי ואתה בנאי. לשמים קנאי.
<h2>דף קמט.</h2>
ואשר שאלת על ראובן שטוען על גיסתו שפסקו לו מלבושים כך וכך לאשתו וביום כניסתו לחופה אמר ראובן החתן לא אכניסה אם לא יהיה כל הענין הפסוק לי ואמרה גיסתו שבאה מעיר אחרת דע גיסי כי אותו מלבוש הוא בידי זכיתי בו לך והרי הוא בביתי אלא ששכחתי לקחתו ע"כ עמוד והכנס ארוסתך לחופה ואני בבואי לביתי אתן לך המלבוש ודבר זה העידו כל הקהל שעמדו שם והחזן עמהם וכשבאת לביתה אמרה שהמלבוש בידי אבל הוא מושכן לי בכך וכך מאבי ודנו הדיינים שיכולה לחזור בה (אדא) [מדין] דערב דכתובה לא משתעבד ועוד דערב שלא בשעת מתן מעות בעי קנין ע"כ לשונך. כך נראה בעיני שאותה גיסתו חייבת ליתן לו אותו מלבוש כי נראה בעיני דערב דנידוניא משתעבד אפילו אם היה כאן דין ערבות דכי פסקי' בגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] ובהנזקין [גיטין נ' ע"א] בערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לא משתעבד מ"ט מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסר' היינו דוקא בערב דכתובה מבעל לאשה דומיא דמשה בר עצרי שהיה ערב מרב הונא בריה לכלתו ואע"ג דרבי' יואל בר יצחק הלוי זצ"ל היה אומר דל"ש מבעל לאשה ל"ש מאשה לבעל והוי גריס לאו מידי חסריה וכך היה סובר חמיו רבי' אליעזר בר נתן וכבר היה מעשה שנתערב לחתן רבי' יעבץ על נידוניא שקצב לו ופטר עצמו משום דלאו מידי חסריה דעיקר הטעם משום דמצוה קא עביד אעפ"כ לענין הלכה למעשה דערב דנדוניא מאשה לבעל נראה בעיני משתעבד שכך פי' רשב"ם אע"ג דלית ליה נכסי מצוה הוא דעבד המשדך בזיווג ואין דעתו לפרוע הערבות אבל מתכוון לזווגן שע"י ערבות זה מתרצין ולאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו ולטובתה נתכוון עכ"ל הרי פי' להדיא דלאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו משמע דמשום דטב לה למיתב טן דו לא מידי חסרה הא לאו הכי חסרה, א"כ לבעל דליכא טעמא דטן דו וחסורי מחסריה חייב. וכן פירש"י בהניזקין לאו מידי חסרה אלא שמלשונו משמע שבזה הדבר תלוי שלא הוציאה כלום משלה על סמך ערבותו. מיהו תרוייהו גרסי נמי לאו מידי חסרה (ולמגרסי) [ולא גרסי] חסריה משמע נמי לשון הגמ' דדווקא דומיא דמשה בר עצרי שנעשה ערב לכלתיה דלא חסרה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו דאיתת' בכל דהו ניחא להו אבל אם ערב לחתן בנידוניית אשתו משתעבד וכן קיבל מורי רבי' אבי העזרי מרבו רבי' אליעזר ממיץ ז"ל שהוא קיבל מרבותיו כך ולזאת דעתי מסכמת דטעמא רבה איכא למימר מבעל לאשה דטב למיתב טן דו וגם לא הוציאה כלום משלה ולא חסרה מידי על סמך ערבותו ותו דכשמתערב מבעל לאשה איכא למימר לא נתכוין לטובת הבעל כדי לפרוע בעבורו אלא נתכוון לטובתו להביאו לידי מצוה דפרו ורבו ולא תוהו בראה אלא לשבת יצרה ולאשה נמי לא הזיקה ולא חסרה כלום כי בשעה שנתערב לה בכתובת' לא הוציאה על סמך ערבותו כלום ולא חסרה כי בההיא שעתא שנתערב לא היתה ראויה לגבות כתובתה שאין הכתובה ניגבית אלא לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושי' ואשה הנישאת בשעת נישואיה אינה מצפה לא למיתת בעלה ולא לגירושיו ותו דילמא היא מייתא בראשונה לא אתיא לידי כתובה כלל הלכך לא חסרה אבל ערב דנידוניא שמתכוין לטובת אשה ומתערב בעבורה ליכ' למימר דמתכוון לטובתה להביאה לידי מצוה דהא אתתא לא מיפקדא ואי משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כל כבודה בת מלך פנימה ואי משום שיהי' לה חוטרא לידה ומרא לקבורה הא לאו מצוה היא הלכך ליכא למימר נתכוון לטובתה להביאה לידי מצוה אלא ודאי נתכוון לטובתה לפרוע בעבורה דהא חסריה לבעל הנידוניא דאי לאו דנתערב לא היה כונסה עד שהיתה נותנת לו הנידוניא ואי אביה פסק או כנוס או פטור בגט היה נושא אחרת עם הנידוני' ואי אביה פסק היתה יושבת עד שתלבין ראשה כדברי אדמון אשתכח דחסריה ממון דבשעת ערבותו בשעה שהכניסה לחופה היה ראוי לגבות הנידוניא הלכך הואיל וליכא למימר דלהביאה למצוה נתכון ותו דחסריה לבעל ממון שהיה ראוי לגבות בשעת ערבותו ע"כ צריך אתה לומר דלטובתה נתכוון לפרוע בעבורה לבעל כי היכי שלא יתחסר הבעל ולטובת שניהם לרווח ביתא. הלכך נראה בעיני שגיסתו חייבת ליתן אותו המלבוש לגיסה אפי' אם היה כאן דין ערבות. אבל נראה בעיני שאין כאן דין ערבות שערבות היינו מחייב עצמו ומשעבד נפשיה לפרוע מדידיה אבל הכא לא חייבה עצמה לפרוע מדנפשה כלום אלא דין הודאה יש כאן שהודית שהמלבוש בידה ושזכתה בו לצורכו איכא למימר שקנאו בהודאה שבהודאת ראובן קונה שמעון כההיא דפ' מי שמת [ב"ב קמ"ט ע"א] דאיבעיא להו שכיב מרע [שהודה] מהו ת"ש דאיסור גיורא הו"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה (הרי הן) [הורתו] שלא בקדושה הוה אמר רבא במאי קני להו רב מרי להנהו זוזי וכו' מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי לודי איסור דהני זוזי דרב מרי אינון אדהכי והכי נפיק אודיתא מבי איסור שמע רבא איקפד א"ל קא גמרי טעותא לאינשי ופי' רבינו יצחק בר"ש ש"מ שהודה מהו פי' שהודה שיש לפלוני מנה בידו אע"פ שהן מוחזקין בו שאין לו מי אמרי' יקנה במתנת ש"מ ואם עמד חוזר או דילמא קונה לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מאיסור גיורא דקנה לגמרי מתנת בריא ע"י (הודאת ודאי) [הודאתו דאי] במתנת ש"מ האיך קנה והאמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת דשכיב מרע כו' א"כ כמתנת בריא הוא ואינו חוזר הא למדת דאפי' הכא בהני זוזי דפשיטא לן [דלאו] דמרי הוו אפי' הכי כי הודה איסור דרב מרי אינון הויא הודאתו הודאה כי כך הדין שראובן קונה בהודאת שמעון הלכך האי דאתינן עלה יש לך לומר שזה החתן זכה במלבוש בהודאת גיסתו מיהו לבי נוקפי דמ"ט נימא הכי שיזכה ואנן ידעינן דלאו דידיה אינון הא ודאי הלכתא בלא טעמא היא ומ"ט לא חשיב לה בהדי תלתא הלכתי בלא טעמי. ונראה בעיני שאין זה הדין אלא דוקא בשכיב מרע לצורך הגר כזה דהואיל שלא היה יכול להקנות לו בע"א כי אם כך אמור רבנן דקני כי היכי שלא יטרוף דעתו עליו דגר כזה שהוא יורש ליתיה במתנה אבל גר דעלמא שאינו יורש איתיה שפיר במתנת ש"מ הלכך האי גר שהוא יורש הואיל וליתיה במתנת שכיב מרע אמרו רבנן דליקני בהודאה אבל בריא דאיתיה במתנה ה"נ דלא קני בהודאה וראיה לדבר מעובדא דמרוני דתניא [ב"ב קנ"ו ע"ב] אמר להם ר"א לחכמים מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה א"ל אין לו תקנה עד שיקנה ע"ג קרקע והלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות אמרו לו משם ראיה מרוני בריא היה והשתא ויהיה בריא מ"מ יודה לכל אחד מאה צאן ומאה חביות אלא ש"מ דהודאה בבריא לא מהניא וכי פרכת לן ולטעמיך לר"א דמוקי לה בש"מ ובש"מ קיי"ל דהודאה קניא א"כ אמאי לא יודה לכל אחד ויקנה בהודאה הא לא קשיא דלר"א לית ליה נמי הודאת שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי אלא משפט ש"מ כמשפט הבריא הלכך לית ליה נמי הודאה בשכיב מרע ושפיר ילפינן מהתם דבבריא הודאה לא קניא מיהו לפום מאי דדייקינן דהודאה לא קניא בבריא מדלא הודה מרוני קשיא לי אם כן גבי איסור גיורא דקאמר אי אגב קרקע לית ליה קרקע אמאי לא קנה קרקע ויקנה אגב קרקע, מיהו דילמא תקיף ליה עלמא דש"מ הוה ולא חולה בעלמא. הלכך נראה בעיני דלא קניא הודאה אלא בשכיב מרע ובגר כזה שהיה יורש אבל גר בעלמא וכ"ש בבריא אין ההודאה קנין א"כ האי דאתינן עלה שגיסתו בריאה היתה אע"פ שהודית שאותו מלבוש היה שלו כבר לא קנתה מ"מ חייבת היא ליתן המלבוש לחתן, שאין כאן הודאה כהודאת של איסור שהודה ואמר שאלו המעות שביד רבא של רב מרי הן דכה"ג ודאי לא קניא בבריא, אבל הודאה כזאת שהחתן היה תובע המלבוש והיא הודית ואמרה לפני הקהל שהוא בידה וזכתה בו לצורכו וכשאמרה כך לפני הקהל אז סמך על אמונתה ועל הבטחתה וכנס את אשתו ודאי זכה במלבוש ואינה נאמנת לומר יותר שהוא מושכן לה, כההיא דהשולח [גיטין מ' ע"ב] דת"ר האומר פלוני עבדי עשיתיו בן חורין והוא אומר לא עשיתי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר האומר נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר פי' וזכה העבד בעצמו וזכה המקבל מתנה במתנה ולא מצי האי למיהדר ביה הלכך זאת גיסתו נמי הואיל והודית ברבים והיתה מוסרת דבריה שהחתן לא רצה להכניס עד שיתנו לו המלבוש והיא מסרה דבריה ברבים ואמרה לו להכניס ולסמוך עליה שאותו מלבוש הוא בידה וזכתה לו בו ודאי חייבת ליתן לו המלבוש.
<h2>דף קעד:</h2>
ואשר שאלת על ראובן שטוען על גיסתו שפסקו לו מלבושים כך וכך לאשתו וביום כניסתו לחופה אמר ראובן החתן לא אכניסה אם לא יהיה כל הענין הפסוק לי ואמרה גיסתו שבאה מעיר אחרת דע גיסי כי אותו מלבוש הוא בידי זכיתי בו לך והרי הוא בביתי אלא ששכחתי לקחתו ע"כ עמוד והכנס ארוסתך לחופה ואני בבואי לביתי אתן לך המלבוש ודבר זה העידו כל הקהל שעמדו שם והחזן עמהם וכשבאת לביתה אמרה שהמלבוש בידי אבל הוא מושכן לי בכך וכך מאבי ודנו הדיינים שיכולה לחזור בה (אדא) [מדין] דערב דכתובה לא משתעבד ועוד דערב שלא בשעת מתן מעות בעי קנין ע"כ לשונך. כך נראה בעיני שאותה גיסתו חייבת ליתן לו אותו מלבוש כי נראה בעיני דערב דנידוניא משתעבד אפילו אם היה כאן דין ערבות דכי פסקי' בגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] ובהנזקין [גיטין נ' ע"א] בערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לא משתעבד מ"ט מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסר' היינו דוקא בערב דכתובה מבעל לאשה דומיא דמשה בר עצרי שהיה ערב מרב הונא בריה לכלתו ואע"ג דרבי' יואל בר יצחק הלוי זצ"ל היה אומר דל"ש מבעל לאשה ל"ש מאשה לבעל והוי גריס לאו מידי חסריה וכך היה סובר חמיו רבי' אליעזר בר נתן וכבר היה מעשה שנתערב לחתן רבי' יעבץ על נידוניא שקצב לו ופטר עצמו משום דלאו מידי חסריה דעיקר הטעם משום דמצוה קא עביד אעפ"כ לענין הלכה למעשה דערב דנדוניא מאשה לבעל נראה בעיני משתעבד שכך פי' רשב"ם אע"ג דלית ליה נכסי מצוה הוא דעבד המשדך בזיווג ואין דעתו לפרוע הערבות אבל מתכוון לזווגן שע"י ערבות זה מתרצין ולאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו ולטובתה נתכוון עכ"ל הרי פי' להדיא דלאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו משמע דמשום דטב לה למיתב טן דו לא מידי חסרה הא לאו הכי חסרה, א"כ לבעל דליכא טעמא דטן דו וחסורי מחסריה חייב. וכן פירש"י בהניזקין לאו מידי חסרה אלא שמלשונו משמע שבזה הדבר תלוי שלא הוציאה כלום משלה על סמך ערבותו. מיהו תרוייהו גרסי נמי לאו מידי חסרה (ולמגרסי) [ולא גרסי] חסריה משמע נמי לשון הגמ' דדווקא דומיא דמשה בר עצרי שנעשה ערב לכלתיה דלא חסרה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו דאיתת' בכל דהו ניחא להו אבל אם ערב לחתן בנידוניית אשתו משתעבד וכן קיבל מורי רבי' אבי העזרי מרבו רבי' אליעזר ממיץ ז"ל שהוא קיבל מרבותיו כך ולזאת דעתי מסכמת דטעמא רבה איכא למימר מבעל לאשה דטב למיתב טן דו וגם לא הוציאה כלום משלה ולא חסרה מידי על סמך ערבותו ותו דכשמתערב מבעל לאשה איכא למימר לא נתכוין לטובת הבעל כדי לפרוע בעבורו אלא נתכוון לטובתו להביאו לידי מצוה דפרו ורבו ולא תוהו בראה אלא לשבת יצרה ולאשה נמי לא הזיקה ולא חסרה כלום כי בשעה שנתערב לה בכתובת' לא הוציאה על סמך ערבותו כלום ולא חסרה כי בההיא שעתא שנתערב לא היתה ראויה לגבות כתובתה שאין הכתובה ניגבית אלא לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושי' ואשה הנישאת בשעת נישואיה אינה מצפה לא למיתת בעלה ולא לגירושיו ותו דילמא היא מייתא בראשונה לא אתיא לידי כתובה כלל הלכך לא חסרה אבל ערב דנידוניא שמתכוין לטובת אשה ומתערב בעבורה ליכ' למימר דמתכוון לטובתה להביאה לידי מצוה דהא אתתא לא מיפקדא ואי משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כל כבודה בת מלך פנימה ואי משום שיהי' לה חוטרא לידה ומרא לקבורה הא לאו מצוה היא הלכך ליכא למימר נתכוון לטובתה להביאה לידי מצוה אלא ודאי נתכוון לטובתה לפרוע בעבורה דהא חסריה לבעל הנידוניא דאי לאו דנתערב לא היה כונסה עד שהיתה נותנת לו הנידוניא ואי אביה פסק או כנוס או פטור בגט היה נושא אחרת עם הנידוני' ואי אביה פסק היתה יושבת עד שתלבין ראשה כדברי אדמון אשתכח דחסריה ממון דבשעת ערבותו בשעה שהכניסה לחופה היה ראוי לגבות הנידוניא הלכך הואיל וליכא למימר דלהביאה למצוה נתכון ותו דחסריה לבעל ממון שהיה ראוי לגבות בשעת ערבותו ע"כ צריך אתה לומר דלטובתה נתכוון לפרוע בעבורה לבעל כי היכי שלא יתחסר הבעל ולטובת שניהם לרווח ביתא. הלכך נראה בעיני שגיסתו חייבת ליתן אותו המלבוש לגיסה אפי' אם היה כאן דין ערבות. אבל נראה בעיני שאין כאן דין ערבות שערבות היינו מחייב עצמו ומשעבד נפשיה לפרוע מדידיה אבל הכא לא חייבה עצמה לפרוע מדנפשה כלום אלא דין הודאה יש כאן שהודית שהמלבוש בידה ושזכתה בו לצורכו איכא למימר שקנאו בהודאה שבהודאת ראובן קונה שמעון כההיא דפ' מי שמת [ב"ב קמ"ט ע"א] דאיבעיא להו שכיב מרע [שהודה] מהו ת"ש דאיסור גיורא הו"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה (הרי הן) [הורתו] שלא בקדושה הוה אמר רבא במאי קני להו רב מרי להנהו זוזי וכו' מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי לודי איסור דהני זוזי דרב מרי אינון אדהכי והכי נפיק אודיתא מבי איסור שמע רבא איקפד א"ל קא גמרי טעותא לאינשי ופי' רבינו יצחק בר"ש ש"מ שהודה מהו פי' שהודה שיש לפלוני מנה בידו אע"פ שהן מוחזקין בו שאין לו מי אמרי' יקנה במתנת ש"מ ואם עמד חוזר או דילמא קונה לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מאיסור גיורא דקנה לגמרי מתנת בריא ע"י (הודאת ודאי) [הודאתו דאי] במתנת ש"מ האיך קנה והאמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת דשכיב מרע כו' א"כ כמתנת בריא הוא ואינו חוזר הא למדת דאפי' הכא בהני זוזי דפשיטא לן [דלאו] דמרי הוו אפי' הכי כי הודה איסור דרב מרי אינון הויא הודאתו הודאה כי כך הדין שראובן קונה בהודאת שמעון הלכך האי דאתינן עלה יש לך לומר שזה החתן זכה במלבוש בהודאת גיסתו מיהו לבי נוקפי דמ"ט נימא הכי שיזכה ואנן ידעינן דלאו דידיה אינון הא ודאי הלכתא בלא טעמא היא ומ"ט לא חשיב לה בהדי תלתא הלכתי בלא טעמי. ונראה בעיני שאין זה הדין אלא דוקא בשכיב מרע לצורך הגר כזה דהואיל שלא היה יכול להקנות לו בע"א כי אם כך אמור רבנן דקני כי היכי שלא יטרוף דעתו עליו דגר כזה שהוא יורש ליתיה במתנה אבל גר דעלמא שאינו יורש איתיה שפיר במתנת ש"מ הלכך האי גר שהוא יורש הואיל וליתיה במתנת שכיב מרע אמרו רבנן דליקני בהודאה אבל בריא דאיתיה במתנה ה"נ דלא קני בהודאה וראיה לדבר מעובדא דמרוני דתניא [ב"ב קנ"ו ע"ב] אמר להם ר"א לחכמים מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה א"ל אין לו תקנה עד שיקנה ע"ג קרקע והלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות אמרו לו משם ראיה מרוני בריא היה והשתא ויהיה בריא מ"מ יודה לכל אחד מאה צאן ומאה חביות אלא ש"מ דהודאה בבריא לא מהניא וכי פרכת לן ולטעמיך לר"א דמוקי לה בש"מ ובש"מ קיי"ל דהודאה קניא א"כ אמאי לא יודה לכל אחד ויקנה בהודאה הא לא קשיא דלר"א לית ליה נמי הודאת שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי אלא משפט ש"מ כמשפט הבריא הלכך לית ליה נמי הודאה בשכיב מרע ושפיר ילפינן מהתם דבבריא הודאה לא קניא מיהו לפום מאי דדייקינן דהודאה לא קניא בבריא מדלא הודה מרוני קשיא לי אם כן גבי איסור גיורא דקאמר אי אגב קרקע לית ליה קרקע אמאי לא קנה קרקע ויקנה אגב קרקע, מיהו דילמא תקיף ליה עלמא דש"מ הוה ולא חולה בעלמא. הלכך נראה בעיני דלא קניא הודאה אלא בשכיב מרע ובגר כזה שהיה יורש אבל גר בעלמא וכ"ש בבריא אין ההודאה קנין א"כ האי דאתינן עלה שגיסתו בריאה היתה אע"פ שהודית שאותו מלבוש היה שלו כבר לא קנתה מ"מ חייבת היא ליתן המלבוש לחתן, שאין כאן הודאה כהודאת של איסור שהודה ואמר שאלו המעות שביד רבא של רב מרי הן דכה"ג ודאי לא קניא בבריא, אבל הודאה כזאת שהחתן היה תובע המלבוש והיא הודית ואמרה לפני הקהל שהוא בידה וזכתה בו לצורכו וכשאמרה כך לפני הקהל אז סמך על אמונתה ועל הבטחתה וכנס את אשתו ודאי זכה במלבוש ואינה נאמנת לומר יותר שהוא מושכן לה, כההיא דהשולח [גיטין מ' ע"ב] דת"ר האומר פלוני עבדי עשיתיו בן חורין והוא אומר לא עשיתי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר האומר נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר פי' וזכה העבד בעצמו וזכה המקבל מתנה במתנה ולא מצי האי למיהדר ביה הלכך זאת גיסתו נמי הואיל והודית ברבים והיתה מוסרת דבריה שהחתן לא רצה להכניס עד שיתנו לו המלבוש והיא מסרה דבריה ברבים ואמרה לו להכניס ולסמוך עליה שאותו מלבוש הוא בידה וזכתה לו בו ודאי חייבת ליתן לו המלבוש.
